הכל ממשיך.
הכל מתנהל כרגיל. אין אווירת חג, אין את התחושה הזו שממלאת את האוויר ביום כיפור בישראל. השמש שקעה – מכוניות המשיכו לנסוע, אוטובוסים, חנויות פתוחות. בדרך לבית הכנסת עוברים ליד בורגר קינג פתוח, הריח של הבשר הסינטטי, המתיקות של קטשופ יבש באוויר. כרגיל.
משהו לא בסדר באווירה הזו. אבל אז – תפילת “כל נדרי” נותנת תחושה של בית – הנה משהו מוכר. משהו שמחזיר אותי להבין שגם כאן אני אני, גם כאן הדברים מתנהלים כמו שאני רוצה וכמו שאני מרגיש אותם. גם כאן החגים היהודיים שבלב יוצאים החוצה.
סופסוף אני מבין כמה טוב להיות בארץ. למרות התלונות של כל אותם בודדים – אסור לאפשר תנועת מכוניות, אסור לאפשר פתיחת חנויות. יום אחד בשנה, תבינו אנשים אחרים. העסק לא ייקרוס עם יום חופש נוסף, ולא בכל יום חופש צריך ללכת לבקר את הדודה בצד השני של מדינה. צריך לשמור את האווירה הזו, כי אם הארץ תיראה כמו כאן נאבד חלק חשוב מאיתנו.
בבית הכנסת בלונד נכנסו כמה אנשים מתנצלים “בארץ לא הלכתי…” לא נורא. לא משנה מה היה. אני מבין איך המרחק הזה גורם לחפש משהו מוכר, משהו שהוא יהודי לחלקנו, משהו שהוא מאוד ישראלי לאחרים. בבית הכנסת שומעים קצת עברית, אחרי השבדית והאנגלית של היומיום. אפשר לנהל שיחה ישראלית אמיתית, כמה שהתגעגעתי.
פגשתי בחור ברזילאי, שעלה לארץ פגש שבדית ועבר לשבדיה. פגשתי קיבוצניק שהכיר דנית ועכשיו שניהם גרים בשבדיה. איש מבוגר, תימני מרמת גן קורא בתורה כמו שרק הוא יודע. קיבוץ גלויות קטן עשתה המדינה, ושלחה חלקנו לשבדיה. לפחות אנחנו לא לבד כאן. תחושה של בית. ביום כיפור הזה לא רק ביקשתי סליחה.
גם אמרתי תודה.
Israeliinsweden's Weblog 